הילדים הבאים שאקרא בשמם, יעברו למעבדה מספר 2 "
זו הייתה זהבה, המורה שלי למדעים.
משום מה, הועלתה החלטה להעביר מספר ילדים מהכיתה שלי לכיתה ז`5.
"לפי הרשימה?" שאלתי את זהבה.
"כן."
"יופי." אמרתי בציניות. ידעתי שאני אהיה בין אלה שיעברו. ובכל זאת, שם המשפחה שלי הוא אברג`יל, אני רביעית ברשימה. נפרדתי מהחברות לכיתה. כבר הייתי מוכנה לזה. ידעתי שהולכים להציק לנו.
נכנסתי לכיתה, והתחילו לשאול בעצבים למה נכנסנו, מה אנחנו מפריעים, ושנצא החוצה.
אז הסברתי שהעבירו אותנו. ש`, המורה שלי עד היום למדעים, קיבלה אותנו בברכה. עברנו הדר, רופה, יוני, שלמה, בר ואני. שישה ילדים. התיישבתי בצד, ליד הדר.
כבר למדנו את החומר שהסבירה המורה, אבל לא רציתי לפספס דבר, בטח לא בתור אחת חדשה.
אחרי השיעור דיברתי עם הדר על השיעור. מיד אמרנו שהבנות שם הן לא כאלה שנוכל להתחבר אליהן.
למרות שבלב השארתי מקום להיכרות איתן. כך עברו להם שיעורים. אני סומנתי על-ידי המורה כתלמידה טובה, כיוון שעוד לא היו לי משם חברות, והתעסקתי בלימודים. הצליח לי במבחנים, הקשבתי בשיעורים והשתתפתי.
"סתיו, יש לך מחדד?" שאלה אחת הבנות. אני זוכרת את זה.
עם כל כמה שאני נשמעת כרגע פתטית, שמחתי ששאלו אותי את זה.
אף אחד לא באמת מודה בזה, אבל רובנו רוצים להיות מקובלים. רובנו משתוקקים להיות אהודים בחברה.
אז שמחתי שהיא שאלה. ידעתי שהיא בסך הכל רצתה מחדד, אבל בכל זאת, ניצוץ קטן ניצת בי.
"מה? בטח, הנה, קחי." הושטתי לה את המחדד וחייכתי. גם היא חייכה ואמרה תודה.
סוף סוף הצלחתי ליצור קשר ראשוני עם אחת מהן.
ולמה עשיתי את זה? הרי לא אמרתי שהן לא נראות לי? הרי אני והדר הסכמנו בינינו, שלא יכול להיווצר מצב שנתחבר אליהן.
בכל אופן, היא החזירה את המחדד, והמשכתי להקשיב לשיעור.
הדר הסתכלה עליי, וחייכה. לא הבנתי למה. החלטתי להניח לזה.
גם השיעור הזה הסתיים.
המורה הודיעה על מבחן, ונתנה את החומר.
כשהגיע מועד המבחן רוב התלמידים מכיתה ז`5 נכנסו ללחץ. אני לא נלחצתי, כיוון שלמדתי.
התחלתי לענות על השאלות. ישבתי מול טופז. הנערה הכי ידועה בשכבה. הכי מקובלת, אפשר לומר.
היא אמרה למורה שאין לה מושג איך לענות על השאלות. הבטתי אליה בחיוך תומך. היא חייכה בחזרה. במבט נואש. "תעשי מה שאת יודעת..." חזרתי על דברי המורה.
הסתיים המבחן, וכל אחד חזר לכיתה שלו, להמשיך ללמוד.
ביום למחרת, כשהגעתי לבית הספר, נתקלתי בטופז במדרגות. שוב היא חייכה. אז חייכתי גם אני.
עם החבר`ה מז` 5 התחלנו להתראות גם בשיעורי הערבית המשותפים שהיו לנו. השיעור התקיים בכיתה שלנו, כך שהרגשתי ביטחון מסוים. טופז לא למדה איתנו. היא עברה לקבוצה בה לומדים הבנת הנקרא.
נחזור אל שיעורי מדעים. טופז ואני החלפנו מילים בודדות בשיעורים. והדר? עדיין נשארה מאחור. אולי העדיפה להישאר עם הבנות מהכיתה שלנו. חבל. כי הבנות מז`5 באמת היו נחמדות. חבל ששפטתי אותן כל כך מהר, חשבתי. כי הנה, אני מגלה שהן דווקא מקסימות.
דיברנו, צחקנו. לאט לאט עלה המעמד החברתי שלי בשכבה. הרבה ילדים כבר הכירו אותי. סיפרתי להם שאני כותבת באתר ערוץ הילדים. מאז סומנתי כאחת שקשורה לערוץ. היו שאלות, התעניינות.
יום אחד, לא הגיעה המורה למדעים. שעתיים חופשיות. אתם בטח מתארים לכם מה היו התגובות.
טופז שאלה אם אני רוצה להצטרף לבנות במשחק. בהתחלה אמרתי במבוכה שלא, אני אסתכל מהצד. אבל מאוחר יותר הצטרפתי.
ומשם למעשה הכל התחיל.
נהיינו חברות טובות יותר. דיברנו יותר, צחקנו יותר, התראינו יותר.
והדר, אתם שואלים? הדר עדיין נשארה מאחור. סירבה להכיר אותן. ניסיתי לשכנע אותה, לדרבן אותה שתכיר אותן גם. אבל היא לא הסכימה. "את מפסידה..." אמרתי לה.
הכל היה טוב ויפה, הכרתי בנות חדשות מכיתה אחרת, ועדיין שמרתי על הקשר עם החברות מהכיתה שלי.
לכאורה, הכל היה מושלם.
הכל היה מושלם, אבל זה התנפץ, ברגע ש...